<h1>חדושי הרא"ה — חולין</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[ועד השתא לא איירינן (חולין נ"ח ע"א) אלא בביצה] אבל ולד טרפה בשנתעברה ולבסוף נטרפה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע [בגמרא]. והלכה כר' יהושע שהוא מתירו ואפילו לגבוה דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ולא דמי לביצה לפי שזה יש לו חיות בפני עצמו. ובפרק קמא דביצה [ו' ע"א] נמי אמרינן באפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור פי' משום מוקצה, ואמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד [ביום טוב] מן הטרפה דשרינן ליה ולא חישינן ביה למוקצה. אלמא דשרי. והוא בשנתעברה ולבסוף נטרפה, כדקימא לן הכא דטרפה אינה יולדת. ולקמן נמי בפ' בהמה המקשה [ע"ה ע"א] מוכח הכי דולד טרפה מותר. דאמר רבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי שוחטין אותו ומותר, ואלו היתה אמו כשרה מותר בשחיטת אמו כדאיתא התם, עכשיו [דאמו טרפה] מותר בשחיטת עצמו. וטעמא דכולהו, משום דסברי עובר לאו ירך אמו הוא, שהרי יש לו חיות בפני עצמו. ור' יוחנן נמי אית ליה האי סברא במסכת תמורה [כ"ה ע"א], דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן הקדיש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. ופרישנא התם טעמא משום דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן, דהתם ביבמות [ע"ח ע"א] מקשינן מינה לרבא דאמר התם נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דטבילת אמו עולה לו, ומקשי עליה מיהא דר' יוחנן אמר עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דכן אינו בדין שתעלה לו טבילת אמו, ומפרקינן שאני עובר דהינו רביתיה ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ראוי שתעלה לו טבילת אמו. ואע"ג דבתמורה איתותב ר' יוחנן, התם לאו אעיקר שמעתיה איתותב, אלא דהתם מעיקרא אתינן למימר דר' יוחנן אליבא דכולי עלמא ומיהא איתותב התם למימרא דלא איפשר דתהוי שמעתיה לכולי עלמא אלא כתנאי, אבל עיקר שמעתיה דר' יוחנן לעולם איתיה. וקשיא לן דהא במסכת סנהדרין [פ' ע"א] אמרינן דרבא לית ליה דר' יוחנן, דאמר רבא התם ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו, ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובמסכת בבא קמא [מ"ז ע"א] [אמרי'] פרה שהזיקה גובה מולדה, כלומר מעוברת. ובמסכת גיטין [כ"ג ע"א] אמרינן אע"פ שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, אם היתה השפחה מעוברת זוכה היא [בגט] לעוברה מיד רבה שלה. ובמסכת ערכין [ז' ע"א], האשה שהיתה יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ואמרי עלה פשיטא גופה היא. [משמע מכל הני דעובר ירך אמו הוא]. ואיכא למימר דההיא דסנהדרין טעמא דההיא משום דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה כדפירשנא התם. אבל נתעברה אחר שנגמר דינה כפלוגתא דזה וזה גורם, [שהרי האב כשר ומותר, ולמאן דאמר זה וזה גורם] מותר האי נמי מותר, ולמאן דאמר אסור האי נמי אסור. והינו טעמא נמי דההיא דערכין דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה, [והינו] דמתמהינן עלה פשיטא גופה היא, אלמא דהא דאין ממתינין אותה לכולי עלמא מילתא פשיטא היא, וכלה מהאי טעמא דפרישנא דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה. וההיא דגיטין נמי [לא קשיא], דכולי עלמא לענין גט עוברה כגופה הוא. וההיא נמי דבבא קמא לענין נזק לאישתלומי מיניה, מכיון שהוא חיה ממנה בדין הוא לכולי עלמא שתהא כגופה כדפירש רבינו תם ז"ל.
<h2>דף יט.</h2>
[ועד השתא לא איירינן (חולין נ"ח ע"א) אלא בביצה] אבל ולד טרפה בשנתעברה ולבסוף נטרפה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע [בגמרא]. והלכה כר' יהושע שהוא מתירו ואפילו לגבוה דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ולא דמי לביצה לפי שזה יש לו חיות בפני עצמו. ובפרק קמא דביצה [ו' ע"א] נמי אמרינן באפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור פי' משום מוקצה, ואמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד [ביום טוב] מן הטרפה דשרינן ליה ולא חישינן ביה למוקצה. אלמא דשרי. והוא בשנתעברה ולבסוף נטרפה, כדקימא לן הכא דטרפה אינה יולדת. ולקמן נמי בפ' בהמה המקשה [ע"ה ע"א] מוכח הכי דולד טרפה מותר. דאמר רבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי שוחטין אותו ומותר, ואלו היתה אמו כשרה מותר בשחיטת אמו כדאיתא התם, עכשיו [דאמו טרפה] מותר בשחיטת עצמו. וטעמא דכולהו, משום דסברי עובר לאו ירך אמו הוא, שהרי יש לו חיות בפני עצמו. ור' יוחנן נמי אית ליה האי סברא במסכת תמורה [כ"ה ע"א], דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן הקדיש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. ופרישנא התם טעמא משום דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן, דהתם ביבמות [ע"ח ע"א] מקשינן מינה לרבא דאמר התם נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דטבילת אמו עולה לו, ומקשי עליה מיהא דר' יוחנן אמר עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דכן אינו בדין שתעלה לו טבילת אמו, ומפרקינן שאני עובר דהינו רביתיה ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ראוי שתעלה לו טבילת אמו. ואע"ג דבתמורה איתותב ר' יוחנן, התם לאו אעיקר שמעתיה איתותב, אלא דהתם מעיקרא אתינן למימר דר' יוחנן אליבא דכולי עלמא ומיהא איתותב התם למימרא דלא איפשר דתהוי שמעתיה לכולי עלמא אלא כתנאי, אבל עיקר שמעתיה דר' יוחנן לעולם איתיה. וקשיא לן דהא במסכת סנהדרין [פ' ע"א] אמרינן דרבא לית ליה דר' יוחנן, דאמר רבא התם ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו, ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובמסכת בבא קמא [מ"ז ע"א] [אמרי'] פרה שהזיקה גובה מולדה, כלומר מעוברת. ובמסכת גיטין [כ"ג ע"א] אמרינן אע"פ שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, אם היתה השפחה מעוברת זוכה היא [בגט] לעוברה מיד רבה שלה. ובמסכת ערכין [ז' ע"א], האשה שהיתה יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ואמרי עלה פשיטא גופה היא. [משמע מכל הני דעובר ירך אמו הוא]. ואיכא למימר דההיא דסנהדרין טעמא דההיא משום דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה כדפירשנא התם. אבל נתעברה אחר שנגמר דינה כפלוגתא דזה וזה גורם, [שהרי האב כשר ומותר, ולמאן דאמר זה וזה גורם] מותר האי נמי מותר, ולמאן דאמר אסור האי נמי אסור. והינו טעמא נמי דההיא דערכין דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה, [והינו] דמתמהינן עלה פשיטא גופה היא, אלמא דהא דאין ממתינין אותה לכולי עלמא מילתא פשיטא היא, וכלה מהאי טעמא דפרישנא דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה. וההיא דגיטין נמי [לא קשיא], דכולי עלמא לענין גט עוברה כגופה הוא. וההיא נמי דבבא קמא לענין נזק לאישתלומי מיניה, מכיון שהוא חיה ממנה בדין הוא לכולי עלמא שתהא כגופה כדפירש רבינו תם ז"ל.
<h2>דף כה.</h2>
[ועד השתא לא איירינן (חולין נ"ח ע"א) אלא בביצה] אבל ולד טרפה בשנתעברה ולבסוף נטרפה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע [בגמרא]. והלכה כר' יהושע שהוא מתירו ואפילו לגבוה דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ולא דמי לביצה לפי שזה יש לו חיות בפני עצמו. ובפרק קמא דביצה [ו' ע"א] נמי אמרינן באפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור פי' משום מוקצה, ואמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד [ביום טוב] מן הטרפה דשרינן ליה ולא חישינן ביה למוקצה. אלמא דשרי. והוא בשנתעברה ולבסוף נטרפה, כדקימא לן הכא דטרפה אינה יולדת. ולקמן נמי בפ' בהמה המקשה [ע"ה ע"א] מוכח הכי דולד טרפה מותר. דאמר רבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי שוחטין אותו ומותר, ואלו היתה אמו כשרה מותר בשחיטת אמו כדאיתא התם, עכשיו [דאמו טרפה] מותר בשחיטת עצמו. וטעמא דכולהו, משום דסברי עובר לאו ירך אמו הוא, שהרי יש לו חיות בפני עצמו. ור' יוחנן נמי אית ליה האי סברא במסכת תמורה [כ"ה ע"א], דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן הקדיש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. ופרישנא התם טעמא משום דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן, דהתם ביבמות [ע"ח ע"א] מקשינן מינה לרבא דאמר התם נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דטבילת אמו עולה לו, ומקשי עליה מיהא דר' יוחנן אמר עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דכן אינו בדין שתעלה לו טבילת אמו, ומפרקינן שאני עובר דהינו רביתיה ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ראוי שתעלה לו טבילת אמו. ואע"ג דבתמורה איתותב ר' יוחנן, התם לאו אעיקר שמעתיה איתותב, אלא דהתם מעיקרא אתינן למימר דר' יוחנן אליבא דכולי עלמא ומיהא איתותב התם למימרא דלא איפשר דתהוי שמעתיה לכולי עלמא אלא כתנאי, אבל עיקר שמעתיה דר' יוחנן לעולם איתיה. וקשיא לן דהא במסכת סנהדרין [פ' ע"א] אמרינן דרבא לית ליה דר' יוחנן, דאמר רבא התם ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו, ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובמסכת בבא קמא [מ"ז ע"א] [אמרי'] פרה שהזיקה גובה מולדה, כלומר מעוברת. ובמסכת גיטין [כ"ג ע"א] אמרינן אע"פ שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, אם היתה השפחה מעוברת זוכה היא [בגט] לעוברה מיד רבה שלה. ובמסכת ערכין [ז' ע"א], האשה שהיתה יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ואמרי עלה פשיטא גופה היא. [משמע מכל הני דעובר ירך אמו הוא]. ואיכא למימר דההיא דסנהדרין טעמא דההיא משום דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה כדפירשנא התם. אבל נתעברה אחר שנגמר דינה כפלוגתא דזה וזה גורם, [שהרי האב כשר ומותר, ולמאן דאמר זה וזה גורם] מותר האי נמי מותר, ולמאן דאמר אסור האי נמי אסור. והינו טעמא נמי דההיא דערכין דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה, [והינו] דמתמהינן עלה פשיטא גופה היא, אלמא דהא דאין ממתינין אותה לכולי עלמא מילתא פשיטא היא, וכלה מהאי טעמא דפרישנא דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה. וההיא דגיטין נמי [לא קשיא], דכולי עלמא לענין גט עוברה כגופה הוא. וההיא נמי דבבא קמא לענין נזק לאישתלומי מיניה, מכיון שהוא חיה ממנה בדין הוא לכולי עלמא שתהא כגופה כדפירש רבינו תם ז"ל.
<h2>דף לא.</h2>
[ועד השתא לא איירינן (חולין נ"ח ע"א) אלא בביצה] אבל ולד טרפה בשנתעברה ולבסוף נטרפה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע [בגמרא]. והלכה כר' יהושע שהוא מתירו ואפילו לגבוה דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ולא דמי לביצה לפי שזה יש לו חיות בפני עצמו. ובפרק קמא דביצה [ו' ע"א] נמי אמרינן באפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור פי' משום מוקצה, ואמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד [ביום טוב] מן הטרפה דשרינן ליה ולא חישינן ביה למוקצה. אלמא דשרי. והוא בשנתעברה ולבסוף נטרפה, כדקימא לן הכא דטרפה אינה יולדת. ולקמן נמי בפ' בהמה המקשה [ע"ה ע"א] מוכח הכי דולד טרפה מותר. דאמר רבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי שוחטין אותו ומותר, ואלו היתה אמו כשרה מותר בשחיטת אמו כדאיתא התם, עכשיו [דאמו טרפה] מותר בשחיטת עצמו. וטעמא דכולהו, משום דסברי עובר לאו ירך אמו הוא, שהרי יש לו חיות בפני עצמו. ור' יוחנן נמי אית ליה האי סברא במסכת תמורה [כ"ה ע"א], דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן הקדיש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. ופרישנא התם טעמא משום דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן, דהתם ביבמות [ע"ח ע"א] מקשינן מינה לרבא דאמר התם נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דטבילת אמו עולה לו, ומקשי עליה מיהא דר' יוחנן אמר עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דכן אינו בדין שתעלה לו טבילת אמו, ומפרקינן שאני עובר דהינו רביתיה ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ראוי שתעלה לו טבילת אמו. ואע"ג דבתמורה איתותב ר' יוחנן, התם לאו אעיקר שמעתיה איתותב, אלא דהתם מעיקרא אתינן למימר דר' יוחנן אליבא דכולי עלמא ומיהא איתותב התם למימרא דלא איפשר דתהוי שמעתיה לכולי עלמא אלא כתנאי, אבל עיקר שמעתיה דר' יוחנן לעולם איתיה. וקשיא לן דהא במסכת סנהדרין [פ' ע"א] אמרינן דרבא לית ליה דר' יוחנן, דאמר רבא התם ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו, ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובמסכת בבא קמא [מ"ז ע"א] [אמרי'] פרה שהזיקה גובה מולדה, כלומר מעוברת. ובמסכת גיטין [כ"ג ע"א] אמרינן אע"פ שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, אם היתה השפחה מעוברת זוכה היא [בגט] לעוברה מיד רבה שלה. ובמסכת ערכין [ז' ע"א], האשה שהיתה יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ואמרי עלה פשיטא גופה היא. [משמע מכל הני דעובר ירך אמו הוא]. ואיכא למימר דההיא דסנהדרין טעמא דההיא משום דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה כדפירשנא התם. אבל נתעברה אחר שנגמר דינה כפלוגתא דזה וזה גורם, [שהרי האב כשר ומותר, ולמאן דאמר זה וזה גורם] מותר האי נמי מותר, ולמאן דאמר אסור האי נמי אסור. והינו טעמא נמי דההיא דערכין דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה, [והינו] דמתמהינן עלה פשיטא גופה היא, אלמא דהא דאין ממתינין אותה לכולי עלמא מילתא פשיטא היא, וכלה מהאי טעמא דפרישנא דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה. וההיא דגיטין נמי [לא קשיא], דכולי עלמא לענין גט עוברה כגופה הוא. וההיא נמי דבבא קמא לענין נזק לאישתלומי מיניה, מכיון שהוא חיה ממנה בדין הוא לכולי עלמא שתהא כגופה כדפירש רבינו תם ז"ל.
[חולין ס"ד ע"ב] אמר חזקיה מנין לביצת טרפה שהיא אסורה מן התורה שנאמר [ויקרא י"א] ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה. פי', והלא מטלת ביצים היא ולא שיך בה בת. ותו דאין דין הבת חלוק מאמה דלכתוב בתה. אלא זו ביצתה. פי', ומאי דכתיב [ויקרא א'] בני יונה התם נמי לדרשא קטנים ולא גדולים. ובגמ' שילינן אמאי דרשינן מבת היענה דהיינו ביצתה ולא אמרי' דהכי שמה כדכתיב [ישעי' י"ג] ושכנו שם בנות יענה, תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה. ומתרצי' דהתם פסיק ליה ספרא כשתי תיבות ולא פסיק לה בשני שטין, [למימרא דכיון דהכא בדאוריתא גבי בת היענה פסיק ליה בשני שטין,] ליכא תו למימר דהוי שמא. וכי תימא למה לי קרא לביצת טמאה [תיפוק ליה] דהא קימא לן [בכורות ה' ע"ב] דכל היוצא מן הטמא טמא. איכא למימר משום דביצת טהורה גופה כי שריא חדוש הוא אמאי לא חשיבא אבר מן החי, וכיון דחדוש הוא סד"א דטמאה נמי לישתרי קמ"ל. ותו דאיצטריך נמי קרא לחיובי מלקות. וביצת טהורה גופה דשריא אמרו רבואתא ז"ל דנפקא לן [מדכתיב] והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, [וכתיב] [דברים כ"ב] שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, [ודרשינן (ק"מ ע"א) לך] במותר לך לאפוקי עוף טמא שאינו חייב בשלוח הקן, ודרשי' נמי לך ולא לכלביך [למימרא דמידי הוא דחזאי לך לגופך]. כדדרשינן נמי גבי מילתא אחריתי בפרק אותו ואת בנו. [ש"מ דביצת טהורה חזאי ליה לגופיה.] וכי תימא וביצה טהורה למה לי דילפי' לה מקרא כיון דאפרוח שלה טהור לא סגיא דאיהי לאו טהורה דאי הויא לה טמאה הא קימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. והא ליתה [ולאו מילתא היא] דאיפשר דביצה אסורה משום דחשיבא כאבר מן החי ואפרוח שלה טהור שחזר לטהרתו משום דאיתיה בתורת שחיטה. גרסי' במסכת (כריתות) [תמורה ל"א ע"א] אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ביצת טרפה אסורה, אפרוח ביצת טרפה מותר, מאי טעמא, דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דגביל עפרא בעלמא הוא. פי', עד שלא תסריח הביצה אין האפרוח מתגבל ונוצר ואחר שתסריח הוא מתגבל ונוצר ובאותה שעה כעפר הוא חשוב שכבר יצא מתורת אוכל. וגביל הוא מלשון לישה, מלשון עיסה לגבל [לקמן קכ"ב ע"ב]. ומהאי טעמא גופה הוה איפשר דביצה אסורה ואפרוח מותר אי לאו דרחמנא שרייה כדפרישית לעיל.
